תקופת הקורונה הנה תקופה קשה עבור כולנו, וכל אחד בוחר להתמודד עם המצב בצורה שונה. כל אחד חווה את את התקופה הזאת בצורה שונה. וכל אחד סבל ממנה בצורה שונה.

עבורי תקופה זו העמידה אותי במבחן: אירוע אישי וקשה גרם לי לאבד את העולם כפי שהכרתי אותו עד אותו רגע, והייתי צריכה להתמודד עם מציאות חדשה ושברון לב.

עד לרגע שקרה מה שקרה, התמונות שלי היו קלילות, יפות ומסודרות אך הרגישו לי מעט סתמיות, אך ברגע אחד הכל השתנה.

למרות המצב הקשה שהייתי בו, הייתי חייבת להמשיך ולעבוד על הבגרות שלי בסטילס, אך כפי שניתן לנחש- הדבר היה רחוק מקל. החלטתי לצלם את תהליך ההתמודדות שלי עם המצב, הבכי, תחושת הבגידה, הבדידות וכאב שהייתי בו כולם מופיעים לי כאלמנטים בפרוייקט. התמונות שלי התחילו להרגיש לי יותר שלמות, בעלות מסר חזק ונהניתי לצלם אותן, אך בנוסף לכך הצילום עזר לי להתמודד עם הרגשות שלי ולפרוק אותן, דבר שהייתי צריכה מאוד בזמנים אלו.

במישור הויזואלי בחרתי לעבוד בסגנון מנימליסטי כשהצבעים השולטים הם הכחול והלבן, רוב התמונות נעשו ברקע סטודיו והדמות היחידה שמצולמת זו אני, זאת על מנת להדגיש את הבדידות שחוויתי בתקופה זו.

הפרוייקט הזה לימד אותי שגם כשלא חושבים שיש אור בקצה המנערה, בסוף תמיד זה משתפר וגם התקופות הכי רעות נגמרות.