Imperfect
לכל אדם יש את השאיפה להיות מושלם.
כולם רוצים שיאהבו אותם, שיעריצו אותם, כולם רוצים להיות מושלמים.
בין אם השאיפה הזאת גדולה והאדם שם את המטרה הזאת במרכז חייו ובין אם אם המטרה תתגשב לבד ואותו אדם פשוט יהיה שמח וזה הכל- לכולם יש את הרצון להיות מושלם.
אך ישנם אנשים הסובלים מקרה קיצוני של הרצון להיות מושלם, ובעצם מצב זה הופך את הרצון הזה לפחד- לפחד לא להיות מושלם או לאכזב אחרים.
בתור ילדה הייתי מתחרה ומופיעה כחלק מהחוגים הרבים בהם השתתפתי (כינור, ריקודים סלוניים ורכיבה על סוסים). כאשר הייתי מנצחת ומצליחה הרגשתי כאילו אני מלכת העולם, כאילו האנשים סביבי גאים בי, והתחושה הזאת הפכה לממכרת.
רציתי להתחרות, רציתי לנצח ורציתי לעמוד על הפודיום כשקהל צופים גדול מסתכל עלי ומוחא לי כפיים, אך יותר מהכל רציתי לראות את האנשים הקרובים עלי גאים בי, רציתי לרצות אותם.
אך יום אחד הפסדתי, הרגשתי כאילו כל העבודה שלי הלכה לפח, הרגשתי כאילו אכזבתי את כל הסובבים אותי, את המשפחה את החברים ויותר מהכל כאב לי שאכזבתי את המאמנים שלי- אותה אכזבה יצרה בי כאב שקשה להבין, והתחלתי לפחד להתחרות.
פחדתי לראות את הפרצופים המאוכזבים סביבי אך כשחזרתי להתחרות, לא הייתי מרוצה יותר ממקום שלישי או שני גם אם זה מתוך עשרות מתחרים, רציתי רק דבר אחד וזה את הספרה 1 תלויה על החזה ומודפסת על מדליה, רציתי להיות במקום ראשון.
מתחרים רבים כמוני סבלו ממצבים כאלה, הם לא רצו את הניצחון בשבילם, אלא בשביל לרצות את האהובים עליהם- ודבר זה רציתי להציג בסדרה שלי.